לפיל יש מקום של כבוד בתרבות האסייתית ובבודהיזם בפרט. בתאילנד תוכלו למצוא ציור או תמונה של פיל בכל מקום – על חולצות בשוק, על קירות המקדשים, בחריטות ובציורים. לאורך השנים, פילים היו חלק בלתי נפרד מההתפתחות האנושית. הם איפשרו לבני אדם להרים משאות כבדים, לפרוץ דרכים ולהגיע להישגים מדהימים. גם בטבע, פילים הם גורם חשוב בסביבה: הם מפיצים זרעים ודשן, הופכים את האדמה ויוצרים בית לחרקים ומזהים ממרחק מאגרי מים ופותחים אותם.
אבל למרות היתרונות והחשיבות התרבותית שלהם, פחות מחמישים אלף פילים חיים כיום בטבע באסיה, יותר מ-15 אלף חיים בשבי. המצב הזה חמור במיוחד בתאילנד, על אף שהפיל היא החיה הלאומית: ישנם 3500 פילים בלבד שחיים בטבע, לעומת יותר מ-3800 פילים ש"עובדים" בשבי. הפילים האלו "מועסקים" בדרך כלל בתעשיית התיירות. הם סוחבים תיירים על הגב, מציירים, עושים פעלולים ומשחקים כדורגל. במקרים מסויימים הם גם סוחבים בולי עץ כבדים (על אף ששימוש שכזה בפילים הוצא מחוץ לחוק בתאילנד מזמן).
אבל עכשיו, עם פגיעת הקורונה בכל העולם, תעשיית התיירות בתאילנד מוכרחה להשתנות. זו עשויה להיות נקודת מפנה ביחס של המדינה לפילים. הפילים שחיים בשבי "חוות הפילים", דורשים יותר ממאה קילו של אוכל ביום (לכל פיל), מה שעולה בערך 150 שקלים ביום – פי שלושה משכר המינימום בתאילנד. עכשיו, כשהתיירים לא מגיעים, העלויות האלו מאיימות למוטט את חוות הפילים. הסכנה המיידית היא שהפילים ישוחררו באופן לא אחראי, ויגיעו את פתחי הערים כדי למצוא אוכל, או שישובו לסחוב בולי עץ בגבול עם מיאנמר. אבל יש פתרון טוב יותר, שיכול להועיל גם לפילים, אבל גם לבני האדם שעובדים לצדם.
יוזמה חדשה שמדוברת כרגע בתאילנד, מציעה ליצור "מסדרונות", חיבורים בין אזורים מיוערים, שיאפשרו לתת לפילים אזור מחייה טבעי וגדול. המהלך הזה, בשילוב ייסוד תיירות שמתבססת על צפייה בפילים, יכול להמשיך להביא את התיירים מבלי לפגוע בחיות. תיירות אחרת צריכה להיווצר: כזו שפועלות בתוך קהילות מקומיות, שהכסף יגיע ישירות אליהן. תיירים לא יגיעו כדי לראות מופעי פילים אכזריים, אלא כדי ליהנות מהטבע הפראי של תאילנד, בו ישגשגו משפחות חדשות של פילים. בנוסף, סביב קהילה גדולה של פילים יכולות להיווצר תעשיות חדשות – מוזיאונים, מדריכים, אוכל ועוד.
בתאילנד ישנם כיום 272 יערות מוגנים, שמכסים כ-20% משטח המדינה. מתוך כל אלו, רק ב-69 יערות ניתן למצוא פילים. אם יותר אזורים יוכרזו כמוגנים, וביותר אזורים ישוחרר פילים, נוכל לראות שינוי אמיתי.
עבור המאהוטים (מאלפי הפילים), זו יכולה להיות ברכה. לא רק שיפטרו מהצורך להאכיל את הפילים, אלא שהכלכלה והתיירות סביבם תוכל לצמוח (ברגע שהיא תתחיל לנוע מחדש). מה שכן, נותרת שאלת ה"איך". מחקרים שנעשו באפריקה מראים שכדי להחזיר פילים לטבע ולאפשר להם להתאקלם בקלות, יש לשחררר אותם בקבוצות גדולות. פילים הם חיה חברתית שנשענת על עדר חזק ומלוכד. קשרים חברתיים מקלים על הפחד של הפילים מלעבור לאזור חדש. בנוסף, מומלץ לשחרר פילים בעדרים שמשלבים בוגרים וגורים, כדי ליצור קשרים משפחתיים מגוננים ביניהם.
ישנם אתגרים נוספים במהלך כל כך גדול, שמשנה את הסדר הקיים, אבל המטרה מאוד ברורה. בזמן שהקורונה פוגעת אנושות בכלכלה ובתיירות של תאילנד, ישנה הזדמנות יוצאת דופן לתקן שתי עוולות וליצור פתרון חדש ובר-קיימא. השאלה היחידה שנותרה היא – האם תאילנד תעז לשנות מסורת של עשרות שנים?
