בחודש יולי האחרון התארחנו אבי בעלי ואני, יחד עם שתי בנותינו, דרור בת ה-22 וגאיה בת ה-16 במלון הקסום The Siam שבבנגקוק. הסיאם הוא מלון פאר המציע חוויית אירוח אחרת, רב חושית וכה אינטנסיבית עד שקשה לוותר על השהות בו אפילו לטובת אחת הערים המרשימות ביותר בעולם. חווית האירוח מתחילה מיד עם ההגעה, כאשר המונית נפרדת לפתע מאחת מהסימטאות היותר עזובות ומגובבות שיש לעיר הזו להציע ונכנסת אל חניית המלון הלקוחה לחלוטין מעולם אחר.
במהרה הקיפו את הרכב כמה מעובדי המלון, חמושים בחיוך נעים ורגוע שאייד ברגע את כל תלאות הדרך. הם מיהרו לקחת את הפיקוד על כל הציוד (הרב, במקרה שלנו) וליוו אותנו אל עמדת הצ'ק אין, שם המתינו לנו, ממש רק לנו, עובדי הקבלה שיצאו לקראתנו (עם חיוך, אלא מה?) והנחו אותנו אל ספות הישיבה. מאי שם צצה לה ערכת קבלת פנים ובה משקאות קרירים בבקבוקים מעוצבים, מגבות אישיות קפואות ופרחי סחלב טריים, כי בתאילנד אי אפשר בלי כל היופי הזה. את הרישום למלון ביצעו פקידי הקבלה עבורנו בעודנו ישובים ומתרגעים, ולאחר מכן הוצג בפנינו פול, ה"באטלר" האישי שלנו שהיה איש הקשר במהלך כל שהותנו במלון ואליו הוזמנו לפנות בכל בקשה קטנה כגדולה. פול קידם את פנינו בחיוך רגוע ומאיר שהמס את שאריות הסטרס עימם הגענו, והוביל אותנו בין שבילי המלון כמו מדריך במוזיאון. הוא הציג את החזון של המלון, את חפצי האומנות הרבים המוצגים בו ואת מתקניו. בריכת נוי גבוהה בלב המבנה המרכזי של המלון תקפה את החושים עם מפגן של ירוק ומים והיה לי ברור שבתוך זמן קצר נשוב בדיוק לשם לסדרת צילומים משפחתית ולכמה צילומים אומנותיים (בשאיפה, כאילו) ושבערב נשוב שוב ושוב וננסה לכוד את אור השנדלירים המשתקף המים, את הנרות הצפים על רקע קירות העץ, את הצמחים המוכפלים במראת המים, והכל בניסיון לקחת אתנו מעט מכל היופי הזה.
פול הוביל אותנו אל המתחם היוקרתי ביותר במלון, אל וילות עץ הטיק. שתי דלתות עץ ענקיות קידמו את פנינו אל חצר בעלת מראה תאילנדי עתיק שנראה כאילו נלקחה מאחד מסרטי אינדיאנה ג'ונס. בחצר פכפכה בנחת בריכת שחיה פרטית, מיטת מנוחה גדולה קרצה לנו ולצידה המתינו שולחן וכסאות ומדרגות לולייניות שהובילו אל עמדת שיזוף על הגג. עוד לא סיימנו לספוג את כל המראות ושתי דלתות גדולות נוספות נפתחו והובילו אל חדר רחב ידיים בעל תקרה גבוהה במיוחד, סלון קטן עם ספה וטלוויזיה, ומיטת ענק על בימת עץ מוגבהת. בהמשך החדר נפתח מעבר שהוביל של שולחן איפור/ עבודה (מי בא לעבוד במקום כזה??) וחדר ארונות, וקצת הלאה נפתח לו חדר רחצה עצום (או כמו שדרור אמרה – "הוא בגודל של כל הדירה שלי בתל אביב!!"). חדר הרחצה כלל אמבט ענק שהצליח להתמלא תוך דקות ספורות בזכות מפל מים היוצא מהקיר, (כי למה להסתפק בבריכה בחצר אם אפשר אחת גם בתוך החדר?) שני כיורים נפרדים עם מראות עצומות, שירותים ומקלחת, ושוב, התקרה הכל כך גבוהה הזו עד שהתגנבה לה מחשבה מאוד ישראלית ותמהה כיצד יצליח המזגן לקרר את כל הגובה הזה. מסתבר שהמחשבה נאמרה בקול רם, כי פול מיהר להרצין והודיע שיזמין ללא דיחוי את איש המזגנים לוודא שהמזגן עובד כראוי (הוא עבד כראוי, בהחלט כראוי, אבל ב'הסיאם' לא לוקחים סיכונים), והודיע שישלח עוד כמה בקבוקי מים כי מישהו הזכיר נס קפה (לא מודה באשמה) למרות מכונת הקפה המפונפנת, והרי צריך מים עבור הקומקום ומיהר והזמין כל כך הרבה בקבוקים שיכולנו למלא את האמבט לו רצינו.
מרגע זה ניסינו לחסום את המחשבות והתהיות כדי שפול יוכל כבר ללכת וקצת לפני שנפרד הוציא מכשיר סלולרי ונתן לנו לשימושינו הפרטי כדי שנוכל לקרוא לו בקלות בכל פעם שנזדקק לו, כדי שנוכל להיעזר באינטרנט שבו במהלך שיטוטינו בעיר וגם כדי שנוכל להתקשר למי שיתחשק לנו, בכל מקום בעולם, וזה היה השלב בו איבדנו את דרור שמיהרה להשתרע על המיטה ולהתקשר לחבר. אחרי שגמרנו להתרגש, להתפעל, לגנוח ולצחקק, התברר לנו שכל היופי הזה הוא רק אחד משניים ודלת צדדית נפתחה והובילה אותנו למתחם זהה – בריכה, חדר עצום, אמבטיה ענקית, קערת פירות אקזוטיים – כל הטוב הזה משוכפל ויפהפה, כי גם לבנות מגיע מקום משלהן…
לאחר שפול נפרד מאתנו בצער והזכיר שוב שהוא במרחק נגיעה, יצאנו לסרוק את המלון.
במלון לוקסורי ברמתו של 'הסיאם', ישנם עובדים שתפקידם לפקוד את החדר מדי פעם בפעם ולהתאימו לצרכיהם המשתנים של האורחים לאורך כל שעות היום. בכל פעם שיצאנו לסיבוב קצר במלון השוכן על גדות נהר הצ'או פרייה, להתרשם מהבריכה שלו (רצינו להתרשם רק לרגע, אבל מיד הונחו לידינו כוסות מים עם קרח ומגבות עבות הובאו והונחו על כיסאות הנוח וכבר לא היה נעים, ונשארנו קצת יותר), מישהו היה נכנס לחדר, מחליק ומוחה כל זכר לבלגאן הישראלי שהבאנו אתנו ומסלק מגבות רטובות. לפנות ערב הוא דאג להניח נעלי בית לצדי המיטות, להפשיל את השמיכות ולפרוש ווילונות כהים על חלונות הענק, לבל תחדור קרן אור לחדר ותפריע את שנת הלילה המושלמת.
בשלב הזה דגמנו את המיטה. אחחח, המיטה. בילינו בכמה בתי מלון יוקרתיים בימי חיינו, אבל המיטה של 'הסיאם' היתה ללא ספק מיטת קסמים. היא הצליחה לעטוף כל אחד מאתנו בחיבוק רך ותומך. היא ערסלה אותנו והובילה ביד בוטחת אל עולם החלומות, וכמעט גרמה לנו לפספס את ארוחת הבוקר. בעשר וחצי הופיעה דרור מבועתת בפתח החדר שלנו. השעון שכיוונה אכן צלצל בשמונה אבל היא שלחה יד מעומק השינה המתוקה בעולם והשתיקה אותו. זינקנו מהמיטה ומיהרנו אל המסעדה שעל גדת הנהר, שם מיהרו לגרש את הבהילות שדבקה בנו, הובילו אותנו אל השולחן שלנו והניחו בידינו תפריט עצום ורב. במהרה נמלא השולחן בביצים שלוקות ומיני מאפים, סלמון על שיפון ופנקייק בדבש, יוגורטים בפירות ואננס מתוק ולצדו אבטיח עז צבע. בתום הארוחה התרווחנו לצד בריכת השחייה המשותפת הנמתחת לאורך הנהר ובהינו בפרחי המים הצבעוניים המשייטים לאורכה, ואחר הצהרים הזמנו את הסירה הפרטית של המלון שהשיטה אותנו כמו בני מלוכה לאורך הנהר לביקור חטוף באחד משווקי הלילה של העיר.
כשמלון The Siam נפתח לפני כחמש שנים, הוא היווה נקודת מפנה באבולוציית העיצוב הממזגת מזרח ומערב בתאילנד. כיום הוא נכלל בין בתי המלון המפוארים והמיוחדים ביותר בעולם. הוא בנוי משילוב סגנונות עיצוב שונים הממזגים עושר מערבי ומורשת תאילנדית עתיקה באקלקטיות על זמנית.
במקור נועד המקום לשמש אחוזה בה יוכל הבעלים של המלון, קריסאדה סוקוסול קלאפ, לשכן את האוסף המרשים של עתיקות וחפצי אומנות אסייתיים ואירופאים שהוא אסף ועדיין אוסף.
עם 39 חדרי אורחים uארבע וילות טיק מסורתיות בלבד, נשלט שטח המלון על ידי המרחבים הציבוריים שלו, בריכות, גנים וחצרות שופעי צמחייה הארוזים בסימטריה חיננית.
בעוד שלכל סוויטה יש את העיצוב שלה, כמה אלמנטים עיצוביים ברורים מחברים את כל חלקי המלון ובהם ערכת צבעים מאופקת הכוללת שחור, אפור, קרם ולבן ומציעה רקע מושלם לחפצי האספנות המרהיבים הממלאים את המלון כבגלריה ענקית.
לא היה קל להיפרד מ'הסיאם', אך את יופיו ואת הזיכרון המתוק שהוא הותיר בנו, ארזנו היטב ולקחנו אתנו.
